מאמרים
השמיים הם לא הגבול
ידוע לנו ש'השמיים הם לא הגבול'
ושלכל אדם יש את מה שהוא צריך כדי להשיג את התוצאות הרצויות לו-
אם כך, מדוע לא כולם מגשימים את המשאלות שלהם??
ואיך זה שבתחומים מסוימים אנחנו לא משיגים את היעדים שלנו?
אחד הקשיים שמונעים מאיתנו הגשמה הוא המכשול שנקרא 'אמונה מגבילה'.
אמונה מגבילה כשמה כן היא - א מ ו נ ה ולא אמת, והיא נובעת מתפיסות ונקודות מבט.
כמו למשל –
אני מוכרח להיות בשליטה;
זו בושה לקחת כסף;
לא אוהבים את מה שאני עושה;
עליי להיות דרוך;
אני תמיד יכולה לעשות טוב יותר;
אני לא טוב בלשווק את עצמי;
זוגיות היא כובלת;
אני לא יודעת לייצר כסף;
אני לא באמת שווה;
ועוד ועוד
ברובנו טמונות אמונות מגבילות כאלה או אחרות בנושאים שונים, אם כי לא באנו איתן לעולם.
מרבית אמונות הבסיס נוצרו עוד בשחר נעורינו וחלקן נולדו כשהיינו ממש רכים בשנים. אנחנו יצרנו אותן כתוצאה מחוויות שחווינו ומפרשנות שנתנו לאירועים.
חשוב לדעת שבבסיס של כל האמונות המגבילות יש כוונה חיובית עבורנו, ואימצנו אותן כדי שישמרו עלינו וכדי שנרגיש מוגנים.
גם אם בבסיס שלהן יש כוונה טובה, אנחנו יכולים להבין שהיום הן מעכבות אותנו ומונעות מאיתנו לחיות חיים של הגשמה ואושר.
אז מה עושים?
הבשורה הטובה היא שניתן לשחרר אמונות מגבילות ולהחליף אותן באמונות אחרות, שמקדמות אותנו ושתואמות את האדם שהפכנו להיות. אנחנו יצרנו את האמונות וממילא אנחנו אלו שיכולים לשחרר אותן.
האמונות המגבילות שפרטתי, הן דוגמאות לאמונות שהחזיקו מתאמנים שהגיעו אליי, הם בחרו לשחרר אותן והחליפו אותן באמונות אחרות, שמקדמות אותם ובכך נסללה להם הדרך להגשמת המטרות, היעדים והחלומות.
אני מזמינה את מי שרוצה להיות בהגשמה, לעשות רשימה של האמונות המגבילות שלא משרתות אותו יותר ובכך לעשות את הצעד הראשון והמשמעותי לשחרורן ...
להיות שלמ/ה או להיות מושלמ/ת
מושלם זה להיות כמו בסרטים הוליוודיים,
כשהכל ה כ י -
הכי חכמ/ה, נינוח/ה, אמא/אבא משקיע/ה, בת/בן זוג נהדר, בת/בן מסור/ה, מצליח/ה בעבודה, בשלנ/ית לתפארת, מקרר מלא באוכל טעים ומבושל, בית נקי ומסודר, סל כביסה ריק, הכביסה מקופלת, נראה/ית חטוב/ה, מארח/ת למופת, מלא חברים, מלא/ה בתחביבים ועוד, כיד הדמיון הטובה של התסריטאי...
במציאות, בחיים האמיתיים, יש בנו חלקים: יש בנו חלקים שלתחושתנו אנחנו 'הכי' (או קרוב), יש בנו חלקים של 'בסדר' ויש חלקים של 'פחות', כתלות בערכים שלנו – כתלות במה שחשוב לנו וגם ביכולות, בכישורים ובחוזקות שלנו. ובכלל, בכל רגע נתון אנחנו עושים כמיטב יכולתנו עפ"י המשאבים העומדים לרשותנו, באותו זמן.
הרבה פעמים אני שומעת את התסכול שנובע מהרצון להיות 'הכי'. גם הסביבה לעיתים מבלבלת: "אבל הוא/היא גם עובד/ת הרבה שעות ומתפרנס/ת יפה, גם אבא/אמא משקיע/ה וגם מצליח/ה ללכת 3 פעמים בשבוע לחדר כושר. איך הכל עובד לו/לה?"
אלא שגם הוא/היא לא באמת מושלמים. 'מה שרואים משם לא רואים מכאן'. 'המפה אינה השטח'.
גם להם יש תחומים שהם לא הכי בהם. מן הסתם אם נשאל יסבירו שגם בתחומים הללו, שמבחוץ נראים זוהרים, יש דברים שטעונים שיפור מבחינתם.
כן, אף בן אנוש לא באמת מושלם, אף אחד.
לכן השאיפה הבריאה היא להיות ש ל מ י ם, להביא את עצמנו למצב שבו אנחנו מרוצים מעצמנו כ מ כ ל ו ל על כל החלקים שלנו ועל כל היתרונות והחסרונות שבנו. 'כבד את המפה של כל אדם' ובראש בראשונה את המפה שלנו עצמנו.
אפילו המלט של שייקספיר לפני יותר מ-400 שנה הגיע לתובנה הזו כשאמר-
" ועל הכל: היה שלם עם עצמך; "
או כמו שמנסחת את זה בת' קמפטון בספר שלה 'וואבי סאבי/החוכמה היפנית-
"אתם בלתי מושלמים באופן מושלם, בדיוק כפי שאתם."
ונכון, שאם יש בנו חלק שאנחנו רוצים לשפר או לדייק בנו, אז יש לנו את מה שנדרש כדי לאפשר זאת, כדי להיות מרוצים ומתוך מטרה לחזק את התחושה שאנחנו ש ל מ י ם ולא 'מושלמים'...
צודק וטועה
"אני צודקת הוא פשוט טועה" או "למה היא לא מוכנה להודות בכך שהיא טועה"
כל כך הרבה פעמים במערכות יחסים חשוב לנו להיות צודקים.
גם חשוב לנו שמי שמולנו יכיר בכך שאנחנו צודקים.
יש מקרים שאפילו לא נרפה עד שיאשרו לנו שהצדק איתנו.
מי קובע מי צודק?
יש בכלל מישהו אחד שצודק?
יכול להיות שכולם צודקים בו זמנית?
אם נסכים שלגבי השקפות עולם ותפיסות אין 'אמת' אחת אלא רק נקודות מבט, אז אין משמעות לשאלה 'מי צודק'.
לאותה מסקנה נגיע לפי הנחת היסוד שלכל אדם יש את ה'מפה' שלו ויש לכבד אותה (NLP), וכשמכבדים את ה'מפה' של האחר במערכת היחסים, ממילא לא משנה מי צודק.
המשורר יהודה עמיחי כתב שמן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב, הוא הסביר שהמקום הזה שבו אנו צודקים הוא קשה ואין בו מקום לספקות.
מסקרן מה קורה כש'פותחים את ה ל ב' ומחליפים את הצורך של להיות צודקים ב א ה ב ה...:)
על מזל וניצול הזדמנויות
מעשה שהיה כך היה:
ג'ורג' הגיע ביום שני לפגישה בפאב אנגלי, כבר בכניסה מצא שטר שהונח באותו יום מתחת לדלת. הוא הרים את השטר, נכנס לפאב שמח וטוב לב, והזמין משקאות לעצמו ולבחור נוסף שפגש ליד הבר. השניים נכנסו לשיחה ערה, דיברו על עסקים וג'ורג' בכלל לא שם לב שהבחור שהיה צריך להיפגש איתו מאחר לפגישה.
רוברט לעומתו, הגיע לפגישה באותו פאב ביום שלישי. הוא פספס את השטר שהונח גם כן באותו היום מתחת לדלת, הוא נכנס לפאב וישב בצד עם עצמו והסלולרי שלו, בעודו ממתין, תוך שהוא רוטן על האיחור של האדם עימו היה אמור להיפגש.
הדוגמאות הנ"ל, בשינויים קלים, נלקחו ממחקר שנערך ע"י פרופ' ריצ'רד ויסמן שחקר את נושא המזל בחיינו. בתחילת המחקר ועוד לפני הביקור בפאב, ג'ורג' הגדיר עצמו כבר-מזל בעוד רוברט הגדיר עצמו כחסר-מזל. החוקר שבדק את הקשר בין איך שאנשים תופסים את עצמם לבין ההתנהגות שלהם, היה זה שאיחר לפגישות והניח בכל פעם את השטר מתחת לדלת.
אז מה גורם לכך שלחלק מהאנשים יש יותר מ ז ל מאשר לאנשים אחרים?
פרופ' ויסמן רצה לבחון כיצד נוצרות הזדמנויות ואיך הן משפיעות על חיי אנשים. הוא בדק את ההבדל בין בני מזל לחסרי מזל. והממצא שלו -
חוסר מזל הוא לא דבר שקורה לך אלא דבר שאתה יוצר.
הוא מצא כי אנשים שחווים עצמם כבני מזל, מוחצנים, מחייכים ויוצרים קשר עין. החברותיות שלהם מגדילה את הסיכוי להזדמנויות כי הם פוגשים אנשים, מתחברים ושומרים על מערכות יחסים.
הם פתוחים לחוויות חדשות ולמקומות חדשים, הם גם אופטימיים ויש להם ציפיות חיוביות שמגשימות את עצמן. גם אם דברים לא מסתדרים עבורם, הם מזהים את הטוב שבכל סיטואציה.
לעומתם, אנשים שחווים עצמם כחסרי מזל, הם הרבה פעמים אנשים חרדים ומודאגים, הם עסוקים בלדאוג וכתוצאה מכך מפספסים הזדמנויות. הם מראש מתארים לעצמם שיכשלו, אז נמנעים מלכתחילה להתכונן כהלכה, והם גם עשויים לראות את השליליות שבכל סיטואציה. בעיניהם מזל הוא דבר שקורה להם, לא דבר שהם יוצרים.
אז איך אנחנו יכולים 'להגדיל' את 'המזל' שלנו?
האנרגיה זורמת לאן שתשומת הלב מתמקדת, ולכן כשאנחנו בחדות חושים (ראש פתוח, עיניים פקוחות ואוזניים כרויות), מאמצים נקודת מבט חיובית, מודים על הטוב שכבר יש ומוצאים הזדמנויות לצאת מהשגרה היומיומית - הדרך עצמה מאירה לנו פנים ואנו פשוט 'עלולים' למצוא את עצמנו בני מזל.
מזל = מ קום ז מן ל עשות
על כעס ועל פרה במדרש החנייה
דמיין שאתה מסתובב עשר דקות בחיפוש אחר מקום חניה, עד שלבסוף אתה רואה ממש לפניך מכונית יוצאת מחניה. אתה מפעיל את איתות החנייה וממתין למכונית תוך שהיא יוצאת בנסיעה לאחור. פתאום מגיח ג'יפ מהכיוון הנגדי ומשתחל ישר לחניה שהתפנתה.
האם אתה כועס? יוצא מהאוטו? אולי גם אומר לנהג הג'יפ את דעתך עליו...?
עכשיו שנה את התרחיש במקצת: במקום נהג הג'יפ המחוצף, מגיעה פרה מהכיוון הנגדי ומתמקמת לה בנחת בחניה שהתפנתה. כשאתה צופר, היא מרימה את מבטה וגועה לעברך מוווווו ממושך. אך אינה זזה ממקומה.
האם אתה כועס עכשיו?
שתי הדוגמאות הציוריות מובאות בספר 'הפרה במגרש החניה'/ ליאונרד שף וסוזן אדמיסטון
במקרה ה-1 רוב האנשים יכעסו ועוד איך! גם יפעלו מיידית כדי 'לגמול' ל'גונב החניה', כיד הדמיון הטובה.
במקרה ה-2 רוב האנשים יצחקו.
כעס הוא תגובה לאופן שבו אנחנו תופסים אירוע מסוים או תוצר של הפרשנות שאנחנו נתנו לאותו אירוע.
בדוגמא ה-1 פרשנות אפשרית לאופן בו פעל נהג הג'יפ היא של אדם שמתעלם מהאחר (במקרה הטוב) או כמי שמביע זלזול (במקרה הפחות טוב). פרשנות זו מעלה תחושת תסכול או חוסר צדק, והיא שמביאה את הכעס, שגורם לתגובה תואמת.
בדוגמא ה-2 הפרה נתפסת כלא מודעת למעשיה, ומשזו הפרשנות לפעולה שלה, פשוט עולה תחושת שעשוע מהפעולה שעשתה.
התוצאה בשני המקרים ז ה ה- המקום נתפס ויש לחפש מקום חניה אחר, אך התגובה שלנו לתוצאה, שונה.
יש לנו אינספור דוגמאות בחיי היומיום, למקומות בהם הכעס מופיע והוא מגיע לעיתים מזומנות גם למערכות יחסים, באופן שגורם להעכרת האווירה.
הכעס רוצה את טובתנו ויש לו כוונה חיובית עבורנו, אלא שהיא לא באמת מושגת כשאנחנו כועסים.
על רוב בני האדם, הכעס גם לא משפיע לטובה הן מהבחינה הרגשית והן מהבחינה הפיסיולוגית, הדופק הופך להיות מואץ, לחץ הדם עולה, כיווני החשיבה עוברים לצד השלילי, האווירה בסביבה נהיית עכורה ולעיתים נלווים לכעס גם מיחושים לא נעימים. כעס מרובה יכול לאורך זמן לפגוע בבריאות, ומחקרים מראים על קשר ישיר בין כעס למחלות לב.
כעס הוא משא, אפילו משא כבד שבד"כ ממשיך איתנו לאורך זמן, אבל לא משא הכרחי.
מאחר שהכעס בד"כ לא משיג את המטרה שלשמו הגיע, והוא בא לעולם כתוצאה מפרשנות שלנו את הסיטואציה, אנחנו יכולים לבחור להחליף אותו במשהו אחר, בפרשנות שגם תשמור על איכות החיים שלנו.
פעולות שאנשים אחרים עושים אינן נעשות בגללנו אלא בגללם, ובפעולות שלהם הם מביאים לידי ביטוי את הרגשות, האמונות והדעות האישיות שלהם, ששונות משלנו. אנשים רואים את העולם בעיניים שונות, כל אחד בעיניים שלו.
אם לא ניקח דברים באופן אישי, אז לא נכעס או נפגע, כתוצאה ממה שאנשים אומרים או עושים. כך גם בדוגמא של נהג הג'יפ, אפשר לפרש את הפעולה שלו כפעולה שנובעת מתפיסת החיים שלו ולסרב לקחת אותה באופן אישי, ואם כך נעשה גם נוכל להגיב בהתאם, נניח לאמר לעצמנו שהוא פשוט חסר חינוך ולחפש מקום חניה אחר או (אופציה למתקדמים...) להגיד לעצמנו שאפשר להצטער עבורו שזוהי דרכו בחיים ולהמשיך לחפש מקום חניה אחר. כך לא אפשרנו לאירוע להיכנס לנימי נפשנו ושחררנו אותו מאיתנו, מיידית.
דון מיגל רואיז בספרו ארבע ההסכמות כותב :
"כאשר אתם משרישים בתוככם את ההרגל שלא לקחת שום דבר באופן אישי, אתם נמנעים מכאבים רבים בחייכם. הכעס, הקנאה וצרות העין יאבדו טעמם, ואפילו העצב יתפוגג אם לא תקחו דברים באופן אישי."
בין אם מדובר בנהג ג'יפ ובין אם מדובר בפרה, ההחלטה בידנו איך לפרש את הסיטואציה. ואם בידנו הבחירה, למה שלא נבחר בפרשנות ששומרת על איכות ה ח י י ם שלנו?